קִסְמַה של האות העברית

הכתב העברי הוא מהכתבים העתיקים ביותר בעולם, ניתן להבחין שעדיין מוטעמים ומקודדים בו שורשים מתבניות הכתב הפיניקי הכנעני והאשורי (הנחשבים מראשוני הכתב), אך מה שמדהים עוד יותר הוא שבשונה משפות עתיקות שנזנחו והפכו ללא רלוונטיות, הכתב העברי עדיין בשימוש, אפילו יותר מאי פעם. מהעת העתיקה ועד לימנו האות העברית למעשה עברה (ועודנה עוברת) אבולוציה לכל דבר. צורת האותיות בראשיתן היו ציורים שאופן שימושם היה בחריטה על אבן, אך כשהקולמוס (עט המשמשת לכתיבת סת"ם) נכנס לשימוש, הציורים תפסו צורה פשוטה יותר בהתאם למאפייניו של הקולמוס. אותן אותיות שנכתבו בקולמוס מאז ועד היום לא השתנו במידה ניכרת, אך חדי העין יוכלו להבחין שהכתב בימינו ניחן במבנה מובהק ואוורירי יותר, מה שהופך את הקריאה בו לנוחה ונעימה יותר.

לאותו מבנה כתב עברי בן זמננו לא נוכל לתת קרדיט לשום אדם מסוים, או אפילו לתרבות מסוימת, כי בדומה לסלעים על חוף ים שמקבלים צורתם על פני מאות שנים של הטחות הגלים על פניהם, כך גם האותיות נבנות וצומחות מתוקף כל מי ששם ידו לכתיבתן ומנפיש בהן צורה. בראייה על פני רצף הזמן למעשה צורת האות מתחדדת ומתייצבת כאילו שהיו לה חיים משל עצמה.

לצד הכתב העברי, יש כתבים נוספים שהתפתחו בתקופות קרובות ועדיין נמצאות בשימוש, כאשר הדמיון העיקרי ביניהן הוא בכלי כתיבתן, הקולמוס, כמו למשל ערבית ודוואנגרי (הכתב ההודי).

אני מזמין אתכם להתבונן ביחסי הקרבה בין השפות – בעוד שהערבית מאופיינת בקו תחתון מובהק, ודוואנגרי מאופיין בקו עליון מובהק, העברית לעומתן מאופיינת גם בקו בסיס וגם בקו עליון

 מעניין לחשוב כיצד כתב משקף את העם שפיתח אותו. כמו שיצירה משקפת את האמן היוצר אותה, ניתן לבחון כתב ממקום דומה.

כשיצרנו את קלפי אותות יצאנו מנקודת הנחה שקו הבסיס מייצג את הקרקע, והקו העליון מייצג את השמיים, לכן אותיות בעלות קו בסיס מובהק קיבלו מושגים מעולם החומר, מושגים 'מקורקעים' יותר, לעומתם אותיות בעלות קו עליון מובהק – אליהן הצמדנו  מושגים מעולמות הרוח, הדמיון והמחשבה.